צייר לי כבשה....או כך הרגשתי כלפי הנשמה – היא שם, אני יודעת שהיא שם היא חייה ונושמת ומשפיעה עלי אך לא הסתכלתי עליה ישירות... קל להעביר אותה ממקום למקום, נחמד לדעת שהיא שם אך מה לגבי לתת לה לצאת, לעמוד מולה לאפשר לה נוכחות מלאה בחיי?

האם הנסיונות ליצור מציאות מתוך הקשר איתה הם עקרים כיוון שאלו הם נסיונות בעצם לשים אותה בקופסא שוב, הפעם בקופסא הנכונה המדוייקת, כדי להשיג את מה שאישיותי מבקשת, חומדת. אני רוצה לתת לה לחיות להיות נוכחת בי ובחיי, ושהיא תחבק אותי, תתגלה לי במלוא עצמתה ואוכל להשיב לה אהבה לסלוח לה מתוך קבלה והבנה של מה שיצרה עבורי בכדי שאתן לה להתרחב.

אז אני חוקרת תחום חדש. בחיי האישיים ובכלל. אולי בעצם חקרתי אותו גם קודם ולא ידעתי. הנשמה והאישיות. הנשמה וסיפור החיים. מהו הרצון הנשמתי למה הנשמה שלנו בחרה לבוא לחיים האלו?

בכירולוגיה ניתן לראות את הנשמה ואת "כוונותיה" בטביעת האצבע. ותודה רבה למעיין בן אריה שהכירה לי את הספר של אונגר* ובכלל.

יש עשר טביעות וכל אחת מהן יכולה להיות אחת משבע צורות שונות. כל טביעה מראה לנו האם התחום הקשור באותה אצבע הוא תחום שבאנו להתפתח בו או שהוא תחום שבאנו עם מתנה בו והרצון הוא לגלות או לבטא את אותה מתנה. מה שאותי מעניין זה איך אלו מתקשרים למה שאני רואה בשאר כף היד:

אצל שירי בולטת היכולת שלה לזהות את הקולות הפנימיים מילדות. נפטון מודגשת ביד ששאר הסממנים שלה הם "קוויים" היא משהו לא רגיל. עוד יותר כאשר גבעת לבנה ריקה – אוסף סימנים זה מצביע על היכולת מצד אחד להיות מחוברת לגוף, לתחושות, לאינטואיציה ומצד שני ללא תמיכה מצד ההורים, ללא תחושת אדמה ושורשים, ולכן הסתמכות על פרטים ראציונלים ולוגיקה. זהו שילוב שלא רואים כל יום. נפוץ יותר לראות שגבעת ירח וגבעת נפטון ממשיכות אחת את השניה, או שירח (שמתארת את התמיכה והפניות שהתקבלו בבית) תפוחה יותר. רוב בעלי הנפטון התפוחה הם רכים ומעגליים באופן כללי באשיותם וסביר להניח שקיבלו בילדותם תמיכה רגשית או לפחות פנייה לצד זה שלהם (למשל כאשר הבית מתנהל עם אמוציות רבות).

בהסתכלות על טביעות האצבע שלוש הטביעות ה"גבוהות" ביותר, אלו שמראות על ה"מתנות" איתן באה קשורות בהקשבה לקול הפנימי, ביכולת לשמוע אותו ולזהות אותו וליצור ולהמציא מתוכו.

כמי שרגילה לאבחן את האישיות של האדם ורק עכשיו, אחרי 22 שנה במקצוע, בוחנת גם את הטביעות, אני מסתכלת עליהן אחרי ניתוח האישיות. אבל לשם המחקר, נניח אחרת –

נסתכל קודם על אותה נשמה של אור שכבר למדה לזהות סימנים, להקשיב פנימה בגילגולים רבים, למדה את עולם היצירה והביטוי מכיוונים רבים, הייתה אומנית ומרפאה באין ספור דרכים ועכשיו מגיעה לעולם לא בשביל לחקור את אלו אלא בשביל לחשוף אותם, ולהעיז להיות היא במלוא עצמתה!

אך מה לעשות ובכדי שכל המתנות האלו יתגשמו הנשמה הייתה צריכה לבנות לשירי "תסריט" בו חלקים אלו שלה יוכלו להתגבש ו"להתחכך" במציאות הנכונה ביותר בכדי שהם יתגלו. וזה לא תמיד כייף...

למשל, בשביל ששירי תוכל ללמוד לסמוך על האינטואיציה שלה היא הייתה צריכה לחוות דיסוננס בין התחושות הפנימיות ובין העובדות, ואכן (נחזור למה שמגלה שאר כף היד) שירי חוותה שלילה של תחושותיה במשפחת המקור. היא הרגישה ש"משהו רקוב בממלכת דנמרק" ואילו הוריה ניסו בכל כוחם להסתיר את הסדקים בזוגיות שלהם ולשמר את תדמית המשפחה המושלמת.

כך עולמה הפנימי של שירי יכל להתפתח ולהתרחב ביכולת לזהות סימנים ולהקשיב לעצמה. היא הבינה כי אין היא יכולה לסמוך על המציאות ובמיוחד לא על המילים הנאמרות והלכה ופיתחה חושים מחודדים וידיעה פנימית. בהמשך, במשפחה שהיא עצמה בנתה, שוב חזר על עצמו אותו דיסוננס בין מראית העין לבין התחושות הפנימיות וגם בזוגיות שלה הייתה צריכה לעשות בחירה למה היא מקשיבה – למילים או לתחושות הבטן.

לפי אונגר שירי היא גם מאסטר של ריפוי – מתנה זו מסתדרת נפלא עם הנפטון המודגשת אך אונגר מפרט: מימוש עצמי ותחושת הגשמה מגיעים רק כאשר אותו מאסטר עוסק בריפוי וחווה אהבה בחייו האישיים בו זמנית. אני אוסיף שטביעה זו נמצאת על האצבע הקשורה באינטימיות עמוקה ולכן הגשמת היכולות שלה קשורה גם בתקשורת עם אדם נוסף.

אצל שירי ה"בית ספר" הוא בית ספר של אהבה, וזה גם התחום בו הנשמה באה להתרחב. גם בקווי היד אפשר לראות את השיעור במערכות יחסים – לפי קו החיים ככל ששירי מרשה לעצמה להתפתח יותר כך היא גם מפתחת יותר חשדנות. שני הדברים ביחד מסבירים מדוע הנשמה בחרה לסיפור חייה את הסביבה המושלמת ללמוד בה כיצד לשמור על המרחב האישי ביחסי אהבה וקרבה מחד ומאידך להקשיב לקולות הפנימיים.

אז לחבר בין טביעות האצבעות לבין כל שאר הדברים שרואים ביד זה כמו להוציא את הכבשה מהקופסא של הנסיך הקטן. אפשר להבין מה היא רוצה ולבחור את הגשמת החלומות שלנו בהתאם.

Lifeprints, Richard unger, 2007*