בתקופה זו כדור הארץ עובר מהשפעתו האסטרולוגית של מזל דגים, תקופה שארכה כאלפיים שנה, אל תקופה שבה יאציל את איכויותיו מזל דלי. מזל דלי הוא מזל אוויר והוא מביא רעיונות רוחניים כגון: צדק, שלום, חופש הפרט, אהבה שוויון זכויות, כבוד וידע.
גם מי שלא מאמין באסטרולוגיה יכול לראות את אותן איכויות צצות במאה האחרונה - האינטרנט אפשר לאנשים לצאת את גבולות המדינה והלאום, ליצור קשר על סמך הזדהות רעיונית ולא על סמך שייכות קבוצתית. נגישות הידע והאמצעים אפשרה לכל אדם לחוש שהוא שולט בגורלו שהוא יכול להיות כל דבר, שיש לו ערך כאדם פרטי, שלחייו יש חשיבות. היחיד צריך להגדיר את זהותו מתוך תכונות ייחודיות לו ולא מתוך ההשתייכות. האיחוד האירופי יצר גשר מעל גבולות המדינות השייכות לו, הדמוקרטיה הפכה להיות האידיאולוגיה השלטת בעולם המערבי.
במקביל, תורות ישנות משגשגות, מערערות על שלטון המדע והריבונות של בעלי העוצמה, מביאות תקווה ובריאות. מורים רוחניים מדברים על חשיבה חיובית, על מחשבה יוצרת מציאות, על איזון הגוף והנפש. האם רעיונות אלו יכולים ליצור מציאות חברתית אחרת, או שינוי מדיני? האם רעיונות אלו, רעיונות ה"עידן החדש", או "עידן הדלי", יכולים להחליף את הרעיונות השולטים היום בחשיבה הפוליטית? האם יש אפשרות כי תחול ה"מהפכה הרוחנית" ורעיונות אלו יובילו את החינוך והתקשורת?
במהפכה אני מתייחסת להפיכת העקרונות עליהם אנשים מבססים את חייהם. באלפיים שנה האחרונות התקבצו, חיו ונלחמו על בסיס הבדלי דת, הבדלי לאום, שליטה וגבולות. אך במאה העשרים נראה כי יותר ויותר אנשים יכולים להתחבר שלא על בסיס השייכות החברתית וההתבדלות מקבוצות אחרות אלא על בסיס המשותף, על בסיס כבוד ושוויון זכויות. במאת השנים האחרונות האמינו בעולם המערבי כי הרעיונות של דמוקרטיה וזכויות אזרח כל כך טובים שבשמם מותר לפעול - היינו עדים לניסיון להשליט דמוקרטיה בכוח, להפוך שלטונות יחיד בקבוצות ליברליות לכאורה, והטפת מוסר למי שאינו פועל על פי דרכה של הדמוקרטיה - ניסיונות אלו הביאו להרג ואלימות רבים ונראה שבסופו של דבר התנקמו ברוצים להטיף להם - המערב למד על בשרו כי את רעיונות העידן החדש אי אפשר להביא בכלים ששימשו את העולם הישן.
הרעיונות של העולם הישן כובשים, מטבעם להתפשט ולהתחזק גם אם בסופו של דבר יביאו להרג ומלחמה. לעומתם רעיונות העידן החדש יפים, אך מתקשים ליצור חזקה, לא קל לדבוק בהם. נבחן את השינוי שאמור להתחולל ונראה כי מעצם טבעם של הרעיונות החדשים יהיה קושי שיחליפו את מאפייני העולם הישן:
הקיצוניות וההיצמדות לדעות אמורות להתחלף בתהייה הרוחנית, ביכולת להכיר בקיומם ואף באמיתותם של רעיונות מנוגדים זה לזה, ביכולת לתהות, להטיל ספק ולבחון מחדש וממרחק כל רעיון. אך הקיצוניות סוחפת אחריה ואינה מאפשרת לראות כי גם בצד השני יש צדק. היא מחדדת את ההתבדלות וחוסר ההזדהות שבין פרטים מקבוצה אחת לאחרת. הן הקיצוניות והן ההיצמדות גורמות לאיבוד המרכז הפנימי. ללכת אחר הרוח אומר לעזוב את הישן, לעזוב את כל אותן שיוכים שלפני כן היו המניע למלחמה, לראות עצמך כאדם שלם לבחור את בחירותיך, מבלי הצורך להשתייך ולאבד את זהות האני.
אהבת החיים ואהבת האדם נראים קוסמים ומפתים אך החברה לא הייתה רוצה שאלו יהיו נחלת הכלל, שהרי אם באמת ובתמים נאהב את החיים, לא נסכים למות בשביל אף אחד ומכאן שלא יוכלו להתקיים צבאות ומלחמות. כל צבא מושתת על הרעיון שיש משהו שיותר חשוב מחיי החיילים, שחייליו מוכנים להקריב את חייהם.
המסר לפרט קיים בשיווק מוצרים - "אם לא תשתמש בסבון - תסריח ולא יאהבו אותך", ובכך מרומז סדר העדיפויות לפיו ההתקבלות לחברה היא מטרת חייו של הפרט. בשביל שהיחיד ישמור על הנורמה וייצמד לערכי החברה, משתמשת החברה באמצעי הפחדה, בניהם רגשות האשם, הבושה והפחד. רגשות אלו אמורים להתחלף באהבה - אך אלו הם הכלים של החברה לשלוט ביחיד, לדאוג לכך שיפעל כראוי וישמר את כללי החברה גם באין רואים. להחליפם באהבה, כבוד וקבלה אומר שאין לחברה עוד דרך לשלוט ביחיד.
כאשר הפחד קובע את סדרי העדיפויות אנו חיים בשביל לשרוד במקום לשרוד בשביל לחיות. אדם שורד הוא אדם מתוח, לחוץ ודרוך הוא אדם שמתגונן או מתקיף, שלא שם ליבו לפרטים שוליים כביכול. מה מעכב אותנו מלצאת ממצב זה? לחברה יש אינטרס כי פרטיה יחיו בתחושה של פחד - אדם מפוחד מאבד את היכולת לתהות או להטיל ספק, קל יותר לשכנע אותו בצדקת הדרך, אם עוסקים בנושאים קיומיים אזי אין זמן ליצירה, לחשיבה ולאהבה. בין אם האיום הוא כלכלי או מדיני אחת היא בכדי לאבד את החשיבה הצלולה.
דרך נוספת לגרום לפרט לא לפתח את עצמו היא על ידי זלזול בכוחו ויכולתו. בכך שהחברה שכנעה שהידע הוא רב וגדול מכפי יכולתו של הפרט להבינו, בכך ששכנעה שהוא נחלת יחידי סגולה, סרסה את חופש המחשבה והאפשרות לפתרונות מקוריים. הרפואה מתייחסת להצלת חיים ושמירה על אורכם. הרפואה האלטרנטיבית שמה דגש על איכות החיים. השמירה על אורך החיים ושימתה כמטרה מהווה ביטוי לצורך של החברה שפרטיה יחיו בחוויה כי הם צריכים לשרוד. לעומת זאת, המשתמשים ברפואה האלטרנטיבית מפתחים את היכולת לזהות את איתותיו הדקים יותר של הגוף, ומתוך כך מפתחים את זכותם על גופם.
מדוע החברה רוצה את פרטיה כשהם חלשים, מאבדים את חשיבתם הצלולה, לא בעלי חזקה על גופם, כשהם מפחדים לחשוב בשביל עצמם? כי בהעדר אלו טמון האיום כי הפרט לא ייצמד לנורמה ולא יגן על החברה. מערכות השלטון מבוססות על הקוד לפיו "האזרחים בסכנה, הם לא יודעים עד כמה, וההנהגה תציל אותם".
מבין איכויותיו של מזל דגים יש את הנתינה וההקרבה, במזל דלי יש את האחווה. האם אלו אותם דברים? לא ולא. ההקרבה היא נתינת חלק מעצמך, נתינה שבבסיסה האחד חלש והשני חזק ושניהם שותפים לתלות. בהקרבה שני הצדדים נהיים חלשים יותר, המקריב נותן לחלש מתוך רחמים על חולשתו אך בכך מקבע אותה. באחווה הן הנותן והן המקבל שווים, אין כאן רחמים אלה חמלה - בחמלה יש את הקבלה של החולשה מאותו מקום מערסל של האם, מקום בו החולשות נרפאות, שני הצדדים גדלים מנתינה שכזו.
מדוע אין למהפכה מנהיגים? מדוע לא רואים אנשים רוחניים יוצאים לרחובות וצועקים את משנתם? אדם רוחני מנסה לגלות בתוכו את מה שמעבר לדעות ומחשבות ואפילו מעבר לגופו ורגשותיו, הוא מנסה לזהות את עצמו עם מה שבתוכו פנימה ולא במה שכתוב בתעודת הזהות. נקרא לזה נשמה או הניצוץ האלוהי, בכל אופן זהו מרכז פנימי, מי שמגלה אותו מפסיק, או מנסה להפסיק, להיצמד לדעות ורעיונות, להיסחף אחר מחשבה אחת או בליל של מחשבות שמנתקות מאותו מרכז פנימי. ההיסחפות אחרי רעיון גורמת לאנשים מסוימים להפסיק לנשום, לראות עצמם מזוהים לחלוטין אם הרעיון בו הם משוכנעים ובתוך כך לאבד את עצמם, להיבלע בתוך העוצמה הרגשית. מהפכנים קורצו מחומר אנושי זה, הם משוכנעים בצדקת דברם עד כדי אבסורד, עד כדי איבוד עצמם לדעת למען הרעיון או האמונה.
אפשר היה לצפות שאדם שנוהג מתוך חופש פנימי ישפיע על רבים, אך לא כך הוא - רוב ה"מטיפים" המנהיגים והמהפכנים זקוקים להמון הנוהה אחריהם מתוך הצורך להשתייך או להוביל, וכך להיות אהובים. לעומתם, אדם חופשי מרגיש אהוב כמות שהוא, חופשי לבחור גם את האפשרויות הפחות מקובלות. הוא אינו זקוק לא לשליטה ולא לכיבוש ובוודאי שלא למנהיגות.
כל אחד מהרעיונות החדשים מביא את מאמיניו להתכנסות בתוך עצמם, מביא אותם להתנתק מהישן ולכן לא לפעול בשיטות הישנות. מתוך כך לא נראה במהפכה הרוחנית התלכדות מגובשת, לא נראה מהפכנים ולא מנהיגים, לא יהיו מאבקי שליטה וכוח. לא יהיה ניסיון לאיים על מי שלא הולך בדרך זו, המיסיונריות האופיינית לדתות לא מתאימה למהפכה זו. טבעה של המהפכה הרוחנית להתנהל באיטיות, לעבור מאדם לאדם, בקבוצות קטנות, אם תהיות ובדיקה תמידית של ה"דרך" או במילים "ניו אייג'יות" ה"תהליך".
ההולך בדרך הרוח עושה את המהפכות בתוך עצמו, השלטון היחיד אותו הוא הופך הוא שלטון הפחד ותחושת ההישרדות על חייו, אותם הוא מנסה להחליף באהבה ויצירה. מי שקורא מאמר זה אולי מוכן להתחייב על שלום, אחווה, אהבה וחופש, אך האם הוא גם מוכן לוותר? לוותר על ההיצמדות לדעות, לשייכות קבוצתית ובמקומם לפתח את האינדיבידואל והזהות הפנימית? לעזור מתוך כבוד ואחווה ולא מתוך הקרבה ועליונות? לוותר על הפחד ולא לתת למתח ולחרדה לשלוט בבחירותיו? להדריך ולהורות את משנתו מבלי להטיף לה? לדבוק בצדק מבלי ליפול לצדקנות.
המהפכה הרוחנית לא תגיע בצורה של מלחמה, על דפי ההיסטוריה לא יהיה כתוב תאריך מדויק בו החלה או נגמרה, לא יהיו קרבות ונצחנות, שהרי כיצד אפשר להילחם בצורך להילחם, כיצד אפשר לנצח כאשר הנשק הוא האי נשק? היא תחלחל אט אט, תנוע בגלים, תחזור ותכה שוב ושוב. ההפסד היחיד יהיה הזמן בו לא הלכנו בה, בו שימרנו את הישן והרשינו לרגשות הפחד הבושה והאשם לשלוט בנו.