המציאות, כמו סרט מצויר, נעה בתמונות, ברצף של רגעים, הדמויות מאופיינות בכמה הבעות שבקושי משתנות. אני, הדמות הראשית בסרט שלי עוברת מסצנה לסצנה. אני מנסה למחוק דמות אחת, לשנות את הבעת הפה, נוזפת בה אך היא חוזרת. אני מנסה לשנות את התנהגותי אך כמו שאר הדמויות גם אני מצוירת עם תסריט קבוע מראש...
כיצד להיות הבמאי? אני פונה לשקף, דרכו מוקרן האור והסרט נוצר. אני פונה אל הגוף ומדברת עם האיברים השונים: השיחה עם אברי הגוף היא היכרות עם תבניות שיוצרות את חיינו ואת מערכות היחסים שאנו מנהלים.
להמחשת הרעיון אספר סיפור לדוגמא: שושה, אלמנה בת 67, השתתפה בסדנת מודעות והתנדבה לשתף את הקבוצה בקשיים מחייה: היא תיארה את הקשר עם בנה הבכור, את הקושי שלה לבקש העלאה במשכורת ואת בעיותיה הרפואיות – כאבים במפרקי הירך ובלוטת תריס שאינה תקינה.
ביקשתי שתתאר את היחסים עם בנה. שושה סיפרה כי הוא תובעני בדרישותיו, אינו מתחשב בחולשותיה, והיא חשה תסכול מול אמירותיו ומבטו הזועם. בנה חזר בתשובה לפני כעשר שנים, ומאז הוא מתייחס אליה בחוסר כבוד. לדבריה, הוא מתבל את משפטיו בציטוטים מהתורה ומרבה "לרדת" עליה על שאינה שומרת מצוות. הוא רוצה שאמו תפגין את יחסה אליו בכך שתדאג שהבית יהיה כשר לכבוד ביקוריו. כאשר ביקורים אלה מסתיימים, שושה מרגישה מותשת ומושפלת.
ביקשתי שתתאר מה היא מרגישה כלפיו. שושה התקשתה להוציא את המילים מהפה. לאחר שתמכתי בכך שתחסוך מהקבוצה את ה"מילים היפות", אמרה: "אני חשה תסכול רב, חולשה וחוסר אונים. אני מרגישה כאילו אני תיכף נשברת, אני לא יודעת מי אני ומה אני כשאני לצידו. אני נבלעת בניסיון לרצות אותו".
מה הוא גורם לך להיות? היא "ירתה" את המילים בקצב: "חלשה, כפופה, שבירה, לא אני, לא עומדת על שלי, מכווצת ורכרוכית ואולי אפילו נחותה".
ביקשתי שתתאר את התכונות המאפיינות את בנה. "הוא חכם",אמרה, "מעורר כבוד, מאופק, דעתן, שתלטן, מרוסן מאוד ומרסן אחרים".
עכשיו התפנינו לחפש אילו אברי גוף משתקפים בקשר זה. חיפשנו שני איברים, האחד למעלה והשני למטה, האחד ממשיך את האחר ונסמך עליו,אבל גם מגביל אותו.
לשושה היה ברור כי זהו איבר הקשור ליציבה וליכולת ל"היות היא", שאלתי אותה: "מאין נובעת האסרטיביות בגוף?" "מהגב". השיבה.
מיקדנו את ההקשרים לגב התחתון. לגבי הבן, חיפשנו איבר עליון אשר יש בו מן ההגבלה והשליטה – והתמקדנו בעורף, אשר נסמך על הגב התחתון, ומכוון, ואף יכול לעצור את כל תנועת הראש והגב.
לאחר שהגענו לשני איברים אלו אמרה שושה שהיא סובלת מכאבים בגב התחתון ומחוליות בעיתיות באזור הצוואר. התחלנו בדיאלוג:
מה התחושות שהגב התחתון מרגיש כלפי העורף? "רד ממני, תפסיק לאיים בכך שתכאיב או תתפוס את הצוואר, אתה מעמיס עליי ולא מתחשב. אתה לא פועל איתי בהרמוניה ויש לך דרישות גבוהות. כל הזמן אתה מנסה לשלוט".
שאלתי מה תשובתו של העורף. על כך ענתה שושה שהוא אינו עונה.
שאלתי למה. שושה אמרה שהעורף עצור ומרוסן ואינו נותן למילים לצאת. עזרתי לה בהנחיה: "אם הייתה לו אפשרות להגיד הכול, מה היה עונה לגב התחתון. התשובה שהתקבלה הייתה:"אתה הרי לא יכול בלעדי, לולא השליטה שלי מזמן היית מתפרק, מה אתה חושב? שאפשר להיות חופשי לגמרי? אני מחזיק אותך למעשה. אתה תלוי עליי ונמאס לי שאתה כל הזמן מתלונן... כל הזמן חלש... כל הזמן מושך למטה..."
שאלתי מה מזכיר לה הדיאלוג הזה, והיא נזכרה בשיחות דומות שהיו לה בעבר עם בעלה, שנפטר עשר שנים קודם לכן. אולם באותן שיחות הייתה זו היא שהתלוננה: על שהוא חלש ודכאוני ועל כך שהיא זו שצריכה להישאר בשליטה כל הזמן. שושה הוסיפה וסיפרה שבעלה היה תלוי בה והיא חיכתה לרגע שיעמוד על רגליו, אולם ללא הועיל _ רגע זה לא הגיע. שאלתי אם בעלה ניסה לרצות אותה והיא אמרה שכן, אך לא בדברים אותם ציפתה ממנו. הוא מעולם לא לקח יוזמה בנוגע ליחסים עם אחרים ואף פעם לא עמד על שלו מול מנהל העבודה.
לאחר שסיימה לדבר, ניגבה את דמעותיה ושאלה כיצד יכולים הסיפור או ראיית הדברים בגוף, לעזור לפתרון הבעיה אותה העלתה בתחילה.
ביקשתי לדעת מה היא מרגישה עכשיו. שושה השיבה שהיא חשה הקלה גדולה ומעין תחושה של התרגשות וגילוי, אבל גם ספקנות כלפי תחושות אלה מכיוון שהיא אינה מאמינה באמת שמשהו יכול להשתנות. אמרתי לה כי כאן המקום להניח לדברים ולראות מה קורה ללא התערבות.
התיאוריה העומדת בבסיס השיטה מושתת על ההנחה כי גופנו אוצר בתוכו מערכות יחסים_ כל איבר מרגיש ואף חושב כלפי איברים אחרים. לכל מחשבה, לכל רגש ולכל מפגש עם האחר יש ביטוי בגוף. כך גם למסרים שהפנמנו מילדות, לחוויות שונות, לאמונות ולתפיסות שגויות, כולם נמצאים בתודעת הגוף. מציאות חיינו הינה שיקוף של כלל מערכות היחסים בין האיברים בגופנו. לעיתים המציאות קשה לתפיסה בהיגיון, אך כאשר אנו פונים אל הגוף ומנסים לאתר ולהתחקות אחר היווצרותה, אנחנו יכולים למצוא שם הסברים למה שנוצר ומדוע נוצר. את המציאות עצמה קשה לשנות ו"לתקן", אך כאשר מאתרים את הסיבות לה ניתן לקבל, ואף לרפא, את מערכות היחסים אשר באות לידי ביטוי במציאות.
במודעות דרך הגוף ניתן לבחור ולזהות את הדברים בכמה מישורים, חלקם אנרגטיים תודעתיים, חלקם רגשיים או כאלו הקשורים לתפיסות מחשבתיות. דיבור עם האיברים מאפשר לבטא את הרגשות והמחשבות אשר אצורים בתאים ויותר מכך. בקשר עם אדם אחר אנחנו מייחסים לו את אותן התכונות שאנחנו מייחסים לאותו איבר. זיהוי הדמויות מאפשר להבין כי הטענות והמענות שיש לנו כלפי אחרים הנמצאים בחיינו הם למעשה ביטוי לקונפליקטים פנימיים, מה שמאפשר להסיט את התהליך מה"אחר" ולהתמקד בתהליך הפנימי. פעמים רבות, עצם הזיהוי של הדמויות הפנימיות מאפשר את התפוגגות המטענים כלפי הדמות החיצונית, ושינוי במערך היחסים איתה.
בבסיס השיטה נמצאת ההנחה כי המציאות הינה אשליה המורכבת משיקופים שונים.
השיחה בין הדמויות הפנימיות מבטאת לא רק את אופיים ומורכבותם של האנשים בסביבתנו, אלא גם נותנת ביטוי לרגשות כלפיהם. לשלב זה יש משמעויות רבות – בנוגע לשיקוף החיצוני, כמו בהסבר הקודם, מתאפשר זיהוי של הרגשות בינינו לבין ה"אחרים" בחיינו.
בנוסף לכך, ביטוי הרגשות גורם להם פעמים רבות להתפוגג ולפנות מקום לרגשות אחרים, בריאים יותר. האפשרות לזהות את הרגשות כמשהו פנימי, מאפשר ליצור רגש של חמלה ואהבה כלפיהם וכלפי הדמויות שעולות מתוכם.
תחושות של חמלה והאהבה כלפי החלקים השונים המרכיבים את האני הן קריטיות. הן מאפשרות לחוש חמלה רבה יותר, ואף אהבה, כלפי האנשים שבחייהם, הן משחררת מטענים רגשיים עמוקים מהילדות המוקדמת, ומאפשרות 'התכה' בין החלקים השונים של האני.
למעשה, מטרת התהליך כולו היא ליצור "אני" רחב יותר המסוגל להכיל את עצמו, לתמוך בעצמו ולהיות בעל תגובות רגשיות מגוונות מדויקות וענייניות. כל אלה מושגים מתוך היכולת לאהוב את כל החלקים שעולים.
לאורך זמן, מתגלה פן נוסף - זהו אותו חלק ב"אני" שמתבונן על ה"תרגיל" ומזהה את הדמויות. הפן המתבונן על התהליך מאפשר:
א. לראות את הקשר בין העבודה הפנימית לחיצונית.
ב. להכיל את הדמויות השונות המרכיבות את ה"אני" השלם.
ג. מאפשר לנווט את התהליך.
ד. להבריא את הדמויות על ידי עצם ההיכרות איתן ועל ידי פינוי מקום עבורן.
במפגש האחרון של הקורס (חודשיים לאחר אותו שיעור),סיפרה שושה כי דברים השתנו ביחסיה עם בנה, ומשום מה גם בתחומים אחרים בחייה. הוא ממעיט בדרישותיו ממנה, ואף מגיע לבקרה בימים שנוחים לה יותר ולא מחייבים אותה לשנות את לוח הזמנים. גם מול המעסיק היא רואה שינוי ואף קיבלה אישור לכך בהעלאה בשכרה.
"השינוי הגדול ביותר" אמרה, "התרחש בתוכי פנימה באופן בו אני חווה את האובדן". היא זיהתה כי החלה להעריך את בעלה ולהבין את התנהגותו ואת בחירותיו ואף לכבד אותם. שינוי זה הקל עליה את ההתמודדות עם לכתו.