אדם הוא כמו מכונה

"אדם הוא כמו מכונה - הכל קורה, איש אינו עושה דבר. רק כאשר אדם מתחיל להיות מודע לעצמו הוא מפסיק להיות מכונה – שהרי מכונה אינה מודעת לעצמה". מתוך החיפוש אחר המופלא - פ.ד. אוספנסקי

ההתבוננות פנימה צריכה להיות ללא משוא פנים, היא צריכה לראות את הכול ולכן אין לערבב אותה עם ביקורת או שיפוט. למעשה כשאני מבקרת את עצמי – זה עוד דבר שאני צריכה "לא להזדהות" אתו אלא להתבונן בו.

ההתבוננות פנימה מאפשרת לזהות בתוכנו את הכפתורים, בתחילה רק לראות שהם קיימים.

אז מה עושים כשמתבוננים?

אני ממליצה על תרגיל תחושות. ההקשבה לגוף, זיהוי כל מה שרוחש בפנים (מחשבות תחושות רגשות) ואז – התמקדות בתחושה וזיהוי המילה שעולה, עכשיו מגיע שלב ההסכמה.

שלב ההסכמה הוא חשוב מסיבות רבות, אבל אתמקד כאן בזו המאפשרת לנו להבדיל בין חוץ לפנים, להבדיל בין מה שנמצא מחוצה לי ובין מה שנמצא בתוכי – אותו כפתור במכונה שנלחץ. כל עוד הכפתור והאצבע שלחצה עליו הם אחד – איני "מופרדת" אני מופעלת, איני יכולה לשנות את הכפתור כי איני מודעת לכך שהוא שם, איני יכולה להיות שלא מופעלת, למעשה אני והמציאות הם מבחינתי "גדולים ממני" לא בניהולי כי אם עובדות שאין לי אלא להסכים עמם.

היום סיפרה לי מישהי סיפור – איך הוא נפגעה מחבר ילדות שסיפר עליה סיפור מצחיק. היא הרגישה שהסיפור מביך וחושף אותה. חווית החשיפה בשבילה טראומטית והזכירה לה עוולות שנעשו לה בילדותה.

במהלך התרגיל חזרנו על מילות ההסכמה – "התחושה שאני חשופה היא שלי, היא חלק ממני, חלק בלתי נפרד מהאני שלי" למעשה במילים אלו היא שרטטה לעצמה את ה"כפתור" שלה. היא יכלה לזהות שהיא הרגישה חשופה, מישהי אחרת היתה מרגישה פגועה, אילמת, מישהי אחרת הייתה יכולה להרגיש טיפשה.

***

כשהכפתור לחוץ אנחנו לא מזהים שיש כפתור, אנחנו לא מזהים מהו קו המתאר בין האצבע שלוחצת עליו לבין הכפתור. אנחנו לא בטוחים איפה אנחנו מתחילים ואיפה העולם בחוץ מתחיל. למשל אם בסביבתי נאמרת מילה ש"מקפיצה אותי" אני אומרת "הוא עיצבן אותי" זאת אומרת הוא (הדובר) אחראי לעצבים שהתעוררו בתוכי. 

כשעושים את ״תרגיל תחושות״ בשלב של ההסכמה, אנחנו אומרים: החלק ‏הזה הוא חלק בלתי  נפרד מהאני שלי. למשל אם מישהו עיצבן אותי.... אגיד העצבנות הזו היא שלי... היא חלק ממני, חלק בלתי נפרד מהאני שלי. ההסכמה לרגש להיות מאפשרת לו להתפוגג, כפי שדיברנו בעבר… רגש שמרשים לו להיות זורם, כשלא מרשים לו להיות הוא נתקע, הוא מצטבר ויצור דפורמציה של התאים או התנהגות לא רצויה ועוד.

אבל ההסכמה, היא גם ההכרה בכך שהרגש בתוכי, שהוא שלי, שהוא חלק בלתי נפרד מהאני שלי ובכך אנחנו יכולים ל"גלות" את קו המתאר בין החוץ לפנים. לזהות שהרגש הזה , הפרשנות הזאת היא ברירת המחדל שלי, היא הכפתור ה"לחיץ" שלי. לכל אחד יש את שלו, ולאותה מילה שמישהו יגיד יש עשר דרכים שונות לפרש ולהגיב. עשרה אנשים שונים שישמעו את אותה מילה - כל אחד מהם יגיב ברגש אחר, בתחושה אחרת.

לזהות את הכפתור זה לזהות מהו אותו רגש שהוא ברירת מחדל שלי, ‏אותו רגש שאני חווה דרכו את העולם בחוץ. ‏הזיהוי הזה מאפשר לי לחשוף את הכפתור וכמובן לרפא אותו להפוך שהוא יהיה פחות לחיץ, לפעמים נדרש גם לדעת מה המקור שלו אבל לא חייבים...