אחרי שהסתיים השיעור היום הרגשתי שיש לי עוד דברים רבים לומר בנושא זה...

שיעור על אתיקה ומוסר. ואולי יותר מזה: אני מאמינה שכל דבר שאנחנו עושים כדי שנחשוב על כל ההשלכות שלו, לנו וללקוח, ובהקשר של אבחון הדבר נכון פי כמה וכמה. אמנם האבחון שאני מלמדת הוא עם התייחסות טיפולית – אני שמה דגש על הדפוסים הפנימיים, איך לזהות אותם וכמובן מה התהליך הנכון להתמודד איתם – אך כללי המוסר באבחון שונים בכמה דברים מכללי המוסר בטיפול, וחשוב שכל מאבחן יידע לזהות את ההבדל. חלק מתלמידי אינם לומדים את האבחון בכדי לקיים מפגשים חד פעמיים אלא בכדי להעמיק את היכולת לטפל וכחלק מתהליך הטיפול, ובכל זאת, אני רואה חשיבות בכך שיקראו את הדברים.

אז אחזור להתחלה: מדוע כל כך חשוב לשמור על אתיקה ועל מוסר בתחום שממילא נחשב כשולי, לא מוערך כמדעי (על כך בפעם אחרת) ולמעשה כל מי שעוסק בו אינו "מוכר" על ידי שום גוף אקדמי?

היפוקרטס כתב את שבועת הרופאים, בכדי לעסוק בפסיכולוגיה נדרשות מספר שנים מוגדר של לימודים והתמחות כולל מבחנים ו'סופר ויזן', ברוב מקצועות הטיפול נדרשת תעודה המלמדת כי מומחה בשיטה הספציפית העביר את ההכשרה, הפריצות בתחום האלטרנטיבי גדולה פי כמה בהקשר של אבחון – כל אחד שקרא כמה ספרים (כן... גם אני תרמתי לכך) יכול להחזיק בידו של מישהו ולהצהיר כי הוא "קורא בכף יד". אני יודעת, עשיתי זאת. (התחלתי לאבחן בגיל 21 רק מלקרוא ספרים... ורק בהמשך הלכתי ללמוד).

כפי שאני מבינה זאת דווקא בגלל שאין אמות מידה וכללים ברורים אנחנו, מי שמכנים עצמם מאבחנים, חייבים ליצור לעצמנו "קוד אתי" ולשמור עליהם בקפידה. אני כותבת כאן את הכללים שאני הגעתי אליהם בדם – דם הטעויות שטעיתי והמקרים בהם כשלתי או ננזפתי. אז שלא כמו מאמרים אחרים ושיעורים אחרים הפעם אפרט את הטעויות שלי בתקווה שהמאבחנים לעתיד יהיו זהירים יותר ויוסיפו את הכללים שהם למדו מהשטח.

על כוחה של מילה: אבחון הינו מפגש חד פעמי בו הכלי שדרכו אנחנו משפיעים על חיי המטופל הוא הדיבור שלנו. לכל מילה שנאמרת יש משמעות. נכון שגם אז המאובחן יבין פעמים רבות דברים אחרים ממה שהתכוונו, ועל זה לא ניתן לקחת אחריות, ועדיין, אל לנו לתת יד לכך - אנחנו צריכים לקחת אחריות מלאה על התוכן והאופן בו נאמרו הדברים.

למילים יש יכולת השפעה הן על המודע והן על התת מודע. חלק מהאנשים יגידו שזה מופרך ושאם הלקוח לא מאמין בכוחו של המאבחן אין לדבריו השפעה. אז זהו שלא - פעמים רבות כשאני אומרת שאני קוראת בכף יד אנשים אומרים לי כי אינם מאמינים לי ובאותה נשימה מסתירים את ידיהם – מכאן שגם מי שמצהיר שאינו מאמין מייחס כוח למאבחן שיחזיק בידו.

בספרו של גטינגס (Fred Gettings, The Book of THE HAND) הוא מספר סיפור על מאבחן שאמר ללקוח שבקרוב תופיע לו מחלה סופנית והדבר באמת קרה. החולה נפטר. גטינגס מוסיף כי, לעניות דעתו, המאבחן יצר והשפיע לכיוון זה ויכול להיות כי אם לא היה מנבא עתיד זה הוא לא היה קורה.

אני אומרת כי בקריאת עתיד ובעיקר בראיית שחורות המאבחן נידון לעצב ואכזבה – אם בגלל שלא צדק ואם בגלל שצדק. ולגבי הצורך להיות צודק ארחיב בהמשך בהקשר למה מניע את המאבחן.

אסור להתהדר בתארים לא לנו. פעמים רבות אנשים חשבו שאני פסיכולוגית. איכשהו המילה כירולוגית נשמעת מפוצצת וכאילו יש מאחוריה תואר או שניים. אז לא, אני לא. ובכלל, לא כל מי שלמד פסיכולוגיה הוא פסיכולוג. גם לא מי שלמד תואר שני בפסיכולוגיה. פסיכותרפיסט הוא רק מי ששמו כתוב בפנקס הפסיכולוגים. יש לי הרבה קושי עם הבעלות שהפסיכולוגיה המערבית לקחה על הבנת הנפש (הגדירה, תייגה והכלילה בעוד שפילוסופיות אחרות, לעיתים מקיפות יותר ועמוקות יותר, נזנחו ובכך יצרו גוף ידע צר ולא משקף), אך למרות הקושי, פסיכולוג הוא פסיכולוג וכל מי שאינו לא יכול לקרוא לעצמו כך, זוהי הונאה שהעובדה שאנחנו עוסקים בתחומים משיקים רק מחמירה אותה.

ומילה על אבחון בריאותי – היד מספקת סימנים המראים על בריאות חולי. בספרי הרפואה הישנים הוזכרו סימנים הנראים ביד ובציפורניים. למרות זאת האבחון אינו יכול להחליף בדיקות רפואיות ואינו יכול לספק אבחנה של רופא. הזכרתי כבר את כוחן של מילים להשפיע על התת מודע אך בהקשר הבריאותי יש ל"אבחנות" רפואיות לא מבוססות סכנות רבות אחרות. למשל ישנן פעמים שאנשים מעדיפים ללכת לאבחון כזה או אחר בכדי לברוח ממידע מבוסס שיחייב אותם לפעולה. אמונתי היא כי אין ביכולתם של הסימנים ביד לכוון אותנו למחלה המדוייקת ואני גם שמחה על כך. כשאני נשאלת על מצב בריאותי אני חוזרת על כך שאיני רופאה ושכל מה שאגיד רק יכול לכוון לסוג הבדיקות או סוג התהליך המתאים. זכור לי כי פגשתי בחור, סביבות גיל הארבעים, ואמרתי לו שבידו סימנים לנטייה למחלת לב מה גם שאורח חייו (עבודה מאמומצת ומותחת שעות רבות ביממה) אינו בריא לו ועלול להסתיים בפגיעה פיזית – הוא סיפר כי מחלות לב הן נטייה משפחתית, אימא שלו חוותה כמה וכמה ארועי לב והתייחס לזה כאל סוג של אישור שאני צודקת. אמרתי לו שנראה לי שהוא פיספס את הנקודה החשובה – מה זה חשוב אם אני צודקת או לא? אם הוא יודע כי הנטייה קיימת כדאי שיטפל בה מלכתחילה, הוא הגיב בזלזול להמלצות שלי ואמר כי הוא לא מתכוון לשנות כלום. אני ראיתי זאת אישור לכך שהוא לא באמת התכוון לעשות שינוי ואולי אם המידע היה מגיע מרופא מומחה היה לו אפקט רב יותר.

אחריות על האינטראקציה ואף על הסיטואציה – המאבחן נדרש לזכור שלעולם המאובחן אינו יודע מה עומק הדברים שהוא יכול לזהות בידו. כאשר שומעים כי מכר חדש הינו אדריכל לא נבקש ממנו באמצע מסיבה כי "רק ישרטט לנו דלת" ולא נבקש מעורך דין "שרק יסתכל על החוזה שכירות שלנו..." לעומת זאת ממני, וגם מתלמידי, אנשים מבקשים כל הזמן שנגיב על קו זה או אחר. אותם אנשים אינם יודעים מה אנחנו רואים בידם... ובהקשר זה אחזור ואספר את סיפורו של תלמידי היקר (אחרי הסיפור יובהר למה איני מציינת את שמו) שהיום הוא מאבחן מיומן ומורה בפני עצמו, כאשר היה תלמיד שלי, נכח בחתונה בה רוב המשתתפים היו דתיים. כשאמר שהוא לומד כירולוגיה הושיטו לו יד מכל הכיוונים שייקרא, יסתכל, רק יגיד משהו. אחרי שניסה להתחמק באלגנטיות נשארה עוד מישהי אחת שהציקה לו כל אותו הערב עד שאמר לה בקול רם כך שכולם ישמעו "מה את רוצה?, שאסתכל ביד שלך ואגיד לך שאת לא גומרת?"

אני בהחלט מבינה אותו על חוסר הסבלנות והבוטות בה הגיב ל"נידנוד", אך עלינו המאבחנים לדעת שתמיד האחריות שלנו היא שאת מילותינו ישמע רק המאובחן, רק בסיטואציה המאימה בה הוא יכול להכיל את דברינו, ורק כאשר יש לנו מספיק זמן ופניות להכיל גם את התגובה לדברים.

הכלל הוא שהמאבחן, צריך לבחור את המקום שבו נכון לנו לומר את הדברים, ואת הזמנים... מבחינת ערנות או כל בחינה אחרת. לכל פגישה יש את המסגרת שלה: זמן, יחסים, מקום, כסף. והאחריות להם היא בידיו של המאבחן. מאבחן שיודע כי בערב הוא אינו מתפקד ברמת הערנות הנדרשת לא צריך לאפשר למאובחן לקבוע בשעות הנוחות לו. לגבי עלות האבחון המאבחן צריך ליידע מראש את המאובחן. המקום צריך להיות כזה שמאפשר שיחה ופתיחות, רצוי שלא יהיו שומעים נוספים לשיחה. ולגבי היחסים – אם אדם כלשהו קרוב למאבחן משפחתית או מבחינות אחרות עדיף להמנע מלדעת עליו פרטים אישיים או עמוקים מדיי. למשל אני מאוד לא ממליצה שהמאובחן יהיה מורה של אחד מילדי. במקרה כזה עדיף להפנות למאבחן אחר.

אל לנו לנצל את הכוח שניתן לנו למותר לציין שאסור לנצל את האבחון למטרות כמו מין או ניצול סמכות להעברת כספים. זה יכול להשמע בנאלי אך ישנם מצבים בהם זה מיטשטש – בעוונותי התחלתי לקרוא בכף יד כאשר הייתי רווקה והפעמים (הספורות להגנתי) בהם השתמשתי בידע כדי להחליט עם מי לצאת התגלו כטעות... אבל כן, קרה שחשבתי שמי שהגעתי איתו לאינטימיות מילולית באבחון מתאים לי מבחינות אחרות והגבול היטשטש כשאותה פגישה אפשרתי את קביעת הדייט הבא. מקרה אחר הוא כאשר שמעתי על מאבחן שבזמן האבחון ניצל את הכוח שניתן לו לשכנע את המאובחן להצטרף לארגון שלו ולשלם שם כספים רבים.

פיתוח חמלה

על המאבחן להפוך עצמו למומחה בתחום בו הוא עוסק – הכוונה אינה רק ליכולת האבחון אלא גם לתחום הייעוץ – מאבחן שרוצה להתמחות בייעוץ מקצועי מן הראוי שיידע על מסלולי הלימוד השונים וההכשרה בתחומים שונים. בכל, אני חושבת שהמאבחן נדרש לידע כללי רחב והבנה בתחומי חיים רבים, הוא צריך להעשות למוקד לידע ותובנות.

על המאבחן לזהות בעצמו מהו האינטרס שמניע אותו באבחון. אם ברצונו להעניק לאחרים אין הוא יכול להשתמש באבחון בכדי להאדיר את שמו. יש חשיבות רבה לכך שמה שיכוון אותו זה הצורך של המאובחן ולא להרשים את המאובחן.

 

 

שבועת הרופאים בנוסח העברי שכתב פרופסור ליפמן היילפרין ובהטייה שלי למקצוע האבחון:

אתם ניצבים היום כולכם‏‏,‏ בפני מוריכם בדרכי הבנת האדם, לעבור בברית המאבחנים. למען תקיימו את תורתה בכל מאודכם, בשום שכל וביושר לבב למען קום דור מאבחנים, דרוכי מעש ואמוני יעוד לעזרת האדם בדרכו לקראת הגשמת ייעודו.

וזאת הברית אשר אנכי כורת אתכם היום לאמור: על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין האדם באשר הוא אדם. ושמרתם נפשו במפגש עימו חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים. ועזרתם למאובחן, אם זר אם נכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד. והשכלתם להבין לנפש ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש.

אל תמהרו להוציא משפט ושקלתם את עצתכם במאזני החכמה הצרופה בכור הניסיון. שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם, אל תגלו סודו ואל תהלכו רכיל. יחכם לבבכם גם לבריאות הרבים, להעלות ארוכה למדווי העם. תנו כבוד ויקר לרבותיכם, שנחלצו להנחותכם בדרכם המקצועית. תרבו חכמה ואל תרפו כי היא חייכם וממנה תוצאות חיים. היזהרו בכבוד חבריכם, כי בכבודם הם תכובדו גם אתם.

דברי הברית האלה קרובים אליכם מאוד בפיכם ובלבבכם לעשותם. ועניתם כולכם אמן, אמן כן נעשה. יהיה רצון שישגא פועלכם להאדרת מורשת האבחון.