הטיפול ההוליסטי כפי שאני עוסקת בו, מתמקד בנפש האדם. הכלים שלי הם פרחי באך, מודעות דרך הגוף והילינג. הורים שבאים לטיפול בעקבות בעיה של הילד, עוברים תהליך משולב של תמיכה ושל שינוי.
התמיכה מתמקדת בהתמודדות היומיומית עם המציאות ובאיזון הרגשות שההורה מתאר. תהליך השינוי נוגע ברבדים העמוקים של הנפש ומזהה את הסיבות הלא מודעות למתרחש במציאות.
אנסה לתאר כל אחד מהתהליכים בנפרד תוך שימת דגש על הכלים ועל שילובם בהתמודדיות שמציאות זו מציבה.
תהליך התמיכה - כשמתגלה אצל ילד חריגות כלשהי, נדרשים ההורים לעמוד מול מערכות שונות אשר גורמות להם לתת ביום יום שלהם ביטוי למה שאולי לא היה נדרש מהם במציאות אחרת. הכוח לעבור את היום יום, לנוע מהתמודדות להתמודדות, תלוי גם ביכולתם להשתחרר ולפוגג מטענים רגשיים, גם כאלו אשר באופן טבעי מתעוררים אך אין פניות להתעכב עליהם.
למשל, אל מול הממסד הרפואי נדרש מההורים להפעיל צלילות דעת ויכולת לבחון באופן שקול את ההמלצות וההוראות. פעמים רבות העמידה מול רופא מציפה דפוס רגשי שאצור בהורה לגבי עמידה מול סמכות, וגם את יכולתו לעמוד על דעתו שלו תוך שיתוף פעולה והקשבה. פעמים רבות מתעוררת מול אנשי רפואה תחושת קטנות וכתוצאה מכך גם חוסר הפעלה של שיקול דעת. בתמציות פרחי באך, ישנן תמציות המאזנות תחושות אלו.
התמודדות יומיומית עם קושי יוצרת עייפות, עומס, רגישות רבה ומתח. הטיפול בילד הופך להיות אינטנסיבי, והאיזון בין הזמן של ההורה לעצמו לבחן העיסוק בילד מופר. נוסף לכך, הורה שנתגלה בילדו קושי או עיכוב בהתפתחות עשוי להיות נתון במצבים רגשיים רבים: אכזבה (כמעט לכל הורה יש תמונה כלשהי כיצד הילד שלו אמור להיות וכאשר ישנן ציפיות אפשרית האכזבה בעקבותיהן): אובדן הפנטזיה (גם תחושת אובדן זו באה בעקבות הציפייה שקדמה לה): רגשות אשם וחיפוש אחר גאולה ואישורים מבחוץ. וכמובן הדאגה האין סופית, חוסר הוודאות, החרדות ועוד.
רגשות אלו, הם טבעיים ואפילו מתבקשים. אם אין הם מופיעים יש חשש לבעיה כגון נתק רגשי או נתק מהמציאות.
הטיפול בפרחי באך הוא תהליך מתמשך, בכל שבוע המטפל והמטופל מזהים ביחד את הרגשות שהתעוררו. התמציות ניתנות לאותם רגשות שזוהו ותפקידן לאזן אותם. כך, כמו בבצל, אנו מקלפים שכבה אחר שכבה. כל רגש שמתאזן מאפשר צלילות והתפכחות ביחס להווה ומחזק את היכולת להתמודד.
במהלך השיחה מבצעים תרגילים המלמדים כיצד לצאת ממצבים רגשיים. כך, התמודדויות, שבדרך כלל משאירות מטען רגשי ו"מעוורות", תוכלנה להפוך לכלי לזיהוי ולשחרור דפוסים.
התמיכה היא תהליך איטי שבו המוקד הוא מה שקורה ביום יום.
את הרגשות אפשר לרפא - ריפוי בהקשר הרגשי הוא היכולת להכיל את כל חלקי האני, את כל הרגשות והתחושות. באורך פלא כאשר אנו "מכילים" אנו גם משחררים את הרגש. נניח שאדם מתוח – אם הוא מתכחש למתח ומנסה לפעול "כרגיל" המתח בתוכו גובר. כאשר הוא מסכים להכיר במתח לא רק כידיעה אלא כנוכחות ממשית בתוך גופו, חש בשרירים הדרוכים ומסכים שיהיו דרוכים – השרירים נרפים.
מנקודת מבט רוחנית אדם מזמן לעצמו סיטואציות שתואמות את החוויה הרגשית בה הוא נתון. לכן, לריפוי באמצעות הקשבה לתחושה יש השלכות גם מעבר לתהליך התמיכה – כל תחושה שאנו מרפאים, פחות תקרה אל דרכנו בהמשך.
כל האמור לעיל בה להסביר מדוע, על אף שלכאורה ההורה נדרש "להאבק" במציאות ולהיות פנוי לפעילות האינטנסיבית עם ילדו ומול הרופאים או הטיפולים השונים, יש חשיבות רבה גם לתהליך הרגשי שבו לומד ההורה לרפא ולפוגג רגשות.
לאחר שההורה מצליח להתחזק ביכולת ההתמודדות שלו ובאיזון רגשותיו, יש מקום לבדוק את האפשרות לשנות את המציאות בדרך פאסיבית: בתפיסת העולם ההוליסטית, המציאות אינה מקרית או תוצאה של גורל עיוור, אלא בעלת חוקים משלה. החוקים שונים מאדם לאדם. כל אדם יכול להתחקות אחר החוקיות של חייו שלו בלבד, ולזהות מדוע נוצרה בחייו מציאות כזו או אחרת. תהליך הזיהוי מאפשר שינוי. אין זה שינוי אקטיבי שבו אנו נלחמים במציאות, אלא תהליך פנימי, שבו אנו מזהים את הבחירה העמוקה לחוות מצבים כאלו או אחרים.
תפיסת העולם שלי אומרת כי המציאות של כל אדם היא ביטוי למערכות יחסים פנימיות שבתוכו. קשר בין הורה לילד ובין ההורים לבין עצמם הוא ביטוי למערכת היחסים שבין חלקי הנפש השונים. כל ילד מעורר בהורה חלקים שלו או משקף לו חלקים מאישיותו. שינוי שיתחולל בהורהישנה את המציאות של הילד ואת מה שבאופן לא מודע ההורה משליך עליו. לכן שינוי במערכת היחסים הפנימית יכול להתבטא בשינוי במציאות החיצונית.
הבקשה העמוקה של כל ילד מהוריו היא להעשות שלמים, משמע לקבל בתוכם את החלקים המודחקים ולהיות נוכחים בכל הוויתם.
הורה המעוניין להדחיק בתוכו קשיים שהיו לו בילדותו והוא גבר עליהם, אך התחושות שלו לגביהם קיימות ומניעות אותו בחייו הבוגרים, אולי מרסן או מלקה את עצמו על המקומות בהם הוא "סוחב" עימו תחושות מסוימות. הורה כזה יתקשה לקבל שאותן התכונות מופיעות אצל ילדו. מבלי משים הוא יעתיק את אופן ההתייחסות אל הקשיים שבתוכו פנימה אל הילד שמתקשה. כך הוא למעשה יבטא מערכת יחסים פנימית שלו. יחס לא מודע זה יכול "ליצור" אצל הילד מסר - שיביא לידי ביטוי את הקשיים.
דברים אלו יכולים להסביר כמה קדוש ומקודש הוא הקשר שבין הורה לילדו. אין ספק כי זווית ראייה זו אינה קלה להורים גם ללא בעיות מיוחדות של ילדיהם, אך אני יכולה לומר באופן ברור כי הסתכלות זו מתגמלת ביותר ומאפשרת קבלה והבנה אחרת של המצב יחד עם כלים חדשים שמופנמים בקשר שבין ההורה והילד.
תהליך השינוי – זהו תהליך עמוק יותר מתהליך התמיכה, והוא דורש את ההסכמה להכיר בחלקים עמוקים יותר של הנפש תוך כנות וקבלה. מה שנמצא במציאות והיחס כלפיו, הוא ביטוי למה שנמצא בתוכנו פנימה.
הנפש מורכבת מ"אניים" רבים, משמע מהיבטים שונים של האני שכל אחד מהם מחזיק בתפיסה מסוימת, באמונות וברגשות. בתוך אלו נמצאים גם החלקים הלא מודעים שפעמים רבות מהווים את הצל של החלקים המודעים – למשל אם אני משתדלת להיות בסדר וחשוב לי להראות מוצלחת אני "סוחבת" בתוכי גם את ה"אני" הלא בסדר ולא מצליח. כלפי אותו אני יש לי רגשות – אני כועסת כל פעם שהוא מתגלה, אני מרסנת אותו וכולי. ילדים מהווים שיקוף לחלקים השונים של ההורה והקשר איתם מעורר את הרגשות כלפי אותו חלק שהם משקפים. ילד שהוא חריג יעורר בהורה את חווית החריגות שלו עצמו וגם את הרגשות שלו כלפי אותה חריגות.
חלקי האני אצורים באיברים השונים של הגוף. כך ניתן ללמוד בבהירות על ההיבטים השונים שהמציאות מביאה לידי ביטוי. כאשר ההורה מזהה את ההקבלה למערכת יחסים פנימית ועושה שינוי ביחסים שבינו לבין עצמו, גם היחסים שבינו לסביבה משתנים. השינוי ביחס מאפשר לו לזהות גם בילד צדדים אחרים. השינוי של ההורה מסיר מעל הילד את הציפייה הלא מודעת לשקף את אותם חלקים ובכך מאפשרת לו הקלה בתהליך הריפוי.
עד כאן תיארתי את התהליך של ההורה לשינוי. זהו תהליך משמעותי וקריטי אך הוא אינו מתייחס לילד כאל ישות נפרדת מההורה אלא מתייחס אל התא המשפחתי כאל יחידה שלמה הזקוקה לתמיכה וריפוי. בתהליך שתואר השינוי הוא ביחס של ההורה אל הילד, ביכולת לקבל את החריגות או הקושי, ובנוסף לאפשר להורה לזהות את המקום ממנו נוצרה מציאות זו מנקודת המבט שלו ואיך הוא יכול לשחרר את הבחירה (לצורך הבהרה - יש מי שייקרא משפט זה כהבטחה לריפוי של הילד ואין הדבר כך). אך כמובן שהילד הוא גם יישות עצמאית וריבונית לפחות מנקודת מבט רוחנית ולכן כל קושי או חולי שבו קשורים גם בו עצמו. הילד אינו יכול ואף אינו צריך לעבור תהליך ריפוי כמו זה שתואר למעלה. הוא אינו יכול להכיל את רגשותיו או לזהות את הסיבות לבחירות. לכן הריפוי של הילד ברמה הרוחנית יעשה כאשר הוא פאסיבי ואילו ההורה נדרש "להכיל" את התהליך.
המאמר פורסם לראשונה, במתכונת מורחבת, בספרה של אילה מור "לטפס על כל הר, לכבוש כל פסגה", 2010. למעונינים לרכוש את הספר (מומלץ בחום להורים, מטפלים ומורים) ניתן לקנות מאילה בטלפון: 050-5680010