רק הרוח מספרת אותו ברוקדה בין ענפי העצים, והעלים לוחשים אותו לציפורים ולתנים. לפעמים בלילות חשוכים כשהרוח נחה ורגעים של שקט מסביב, אז אפשר בתוך השקט להאזין ללחישות ולשמוע את פרטי הסיפור. אם תעצמו עיניים אולי תוכלו גם אתם לדמיין אותם... את אנשי אי התירסים...

איש מהם לא נשאר לספר את סיפורו ורבים מהם גם בחייהם לא באמת ידעו מה היה להם, מה קרה אך העצים והאדמה יודעים. הציפורים מציצות את הסיפור אולי מישהו ישמע ויבין אולי יסכים להאזין...

סיפורנו מתרחש ב"אטלנטיס", היבשת האבודה שהייתה לאגדה... יבשת ענקית שאנשיה היו משכילים, אנשי ספר חכמים וסקרנים, אולי בימינו היינו קוראים להם נפילים. לא אנשים רעים היו וגם לא טובים אך העריצו את הדעת והחשיבה הרציונאלית. הם המציאו מכונות אדירות שהקלו את חיי כל תושבי היבשת. ניתן לומר שהיו גם רוחניים. אמנם בחלו בכל סממן דתי אך היו להם יכולות שהיום היינו קוראים להם "רוחניות" – הם ראו הילות, הם ידעו לחוש באנרגיות ולשלוח אותן זה לזה ואף להעצים את האנרגיה שלהם עצמם.

בין חברי הקהילה היה מדען שבדק את השפעת ה"אנרגיות" על צמחים. הוא גילה כי כאשר מתקבצים כמה אנשים יחדיו ליד צמח הוא גדל במהירות רבה יותר. מדען אחר הציע כי יגדלו תירסים שיספקו את הדלק הדרוש למכונות שתכנן.

כך החלו לבחון ביתר דיוק מה יכול להגביר את קצב צמיחתם של שדות התירס. הם שתלו תירס בכל רחבי האי וחילקו את השדות למקטעים ובכל אחד מהם עשו פעילות שונה. המחקרים אפשרו להם לזהות שהצמחים גדלים כאשר בנוכחותם יש אנרגיית חיים, שמחה חיוניות ואהבה. כאשר הם נתנו לזוגות אוהבים להתחבא בין הצמחים היו התירסים בקרבתם גדלים גם כשהזוגות לא הפנו להם תשומת לב מיוחדת. כאשר היו קבוצה של אנשים רוקדים זה השפיע לטובה על התירס. אבל חלקת השדה שצמחה הכי מהר הייתה זו בה שחקו הילדים.

הם החליטו לבצע ניסוי חדש ולגדל תינוקות בשדות. הם בנו בית ילדים באמצע החלקות ואת התינוקות היו מוציאים בבקרים לזחול על אדמת התירס. התירס צמח במהירות.

מכאן והלאה הרחיבו את הניסוי – כל התינוקות שנולדו הושמו בבית הגידול באמצע שדות התירס. תפקיד המטפלות היה לדאוג שיישארו שמחים וצוחקים. האמהות קבלו יחס מיוחד והערכה וקיבלו עידוד ללדת עוד ילדים.

שדות התירס גדלו במהירות, הילדים צחקו והמבוגרים השקיעו רבות בטיפוח הדברים שגרמו להם לשמחת חיים – תרבות, אומנות, ריקודים וחברותא.

אך לאט לאט התחילה לחלחל באנשי התירס תחושת עייפות. משהו "שאב" אותם. זה לא היה כל כך מורגש בהתחלה אבל הם הזדקקו ליותר מכל דבר בשביל להתלהב. הם ארגנו תחרויות והתפתחו בתחומי ספורט קבוצתיים שגרמו להם להתלהבות. כל דבר נערך בטקס והם קבעו לעצמם מועדים רבים שציונם אפשר להם את ההתקהלות ותחושת היחד.

למען שמחת הילדים, שהייתה דבר הכרחי, הם ארגנו פעילויות וחוגי מוזיקה מסוגים שונים והתמחויות. ההתלהבות הייתה מטרה בפני עצמה.

מי שהרגיש חלש יותר או עצוב היה מסתיר זאת, הם נהגו לחייך ולהיות נחמדים, ההסתרה והפחד מהעצב הובילו אותם להתנהגויות שונות כמו סידור כפייתי של הבית, או ניקיונות של עצמם. הם נהגו להתווכח בלהט על עתיד הקהילה ולרגע איפשר להם הויכוח תחושת חיות מחודשת. הם יצרו תחושת מחויבות לביחד בכדי שלא יאבדו את ההתלהבות. עם הזמן היה להם צורך בריגושים גדולים יותר בשביל לשמוח והשמחה עצמה נהייתה קצרה יותר. הם החלו לאבד עניין בחלק מהדברים.

אז ניסו לייבא את השמחה מבחוץ. הם הזמינו אומנים שיופיעו אצלם ויפעילו אותם בהפעלות שונות אבל האומנים שהיו באים בשמחה גדולה היו מרגישים לאחר ההופעה ריקנות גדולה מתמיד. ילדי האי שגדלו חיפשו להם בני זוג מבחוץ כאלו שהייתה בהם חיוניות ושמחה. הם נהגו להחליף בני זוג רבים עד שמצאו להם שותף שהסכים להשתכן באי. אבל האנשים החדשים שהגיעו היו מתרוקנים משמחת החיים שלהם במהירות ומבלי להבין למה. היו כאלו שניסו לעזוב, איבדו עניין בהפעלות ובטקסים. אבל מעטים מהם עזבו. יחד עם שמחת החיים גם היוזמה והאומץ נעלמו ואיתם גם היכולת לקחת החלטה.

אנשי הקהילה חיפשו להם מנהיג מתוכם. את היכולות שהיו להם לפנים לחוש באנרגיות או לראות הילות הם איבדו מזמן. כשחיפשו מנהיג היה זה אותו אחד שהשתתף בהכי הרבה טקסים, מי ששידר מחויבות לקהילה ולשמחת החיים. אך הציפייה למנהיג שייקח החלטות ויוביל אותם לתנועה כלשהי קדימה התבדתה. המנהיגים בעצמם איבדו את יכולת ההחלטה וגם לא באמת יכלו לאתר מהי הבעיה.

מה לגבי שדות התירס אתם שואלים – ובכן עם הזמן הם האטו את קצב צמיחתם אבל אף אחד לא שם לבו לכך. אותם ראשונים שחקרו את הנושא כבר מתו ובאחרים נשארה תחושת מחויבות גדולה לאדמה ולשדות, לשמחת החיים ולטקסי הביחד אך כולם כבר שכחו לשם מה נועדו מלכתחילה.

מובן שזוגיות ורומנטיקה היו דברים שהחזירו להם את הצבע ללחיים אך זה היה לזמן קצר והם נהגו להחליף בני זוג רבים. מבלי דעת הם חשו שכאשר אדם אחר נמצא לידם ומרגיש פחות ערך הם מרגישים יותר טוב. לכן היו מבקרים האחד את השני, מאשימים ומתלוננים.

אין לנו סיפור טוב ללא גיבור ולכן אספר לכם על מריה. גיבורה.

הוריה של מריה נולדו בעצמם באי התירס כך שכאשר נולדה היו כבר שניהם עייפים ומרוקנים. הם היו קצרי רוח בקרבתה אף על פי שביקשו שתבוא אליהם רבות כי רק כאשר הגיעה חשו עניין כלשהו ושמחה.

מריה למדה בבית הילדים להיות שמחה. המטפלות היו מרוצות כאשר חייכה וכשלא חיפשו לה תעסוקה. היא נגנה מוזיקה עם ילדים בני גילה. הייתה זו מוזיקה צוהלת. רק כשהייתה לבד נהגה לנגן לעצמה והצלילים היו שונים. רכים יותר, עדינים ומורכבים. היה בהם עומק שהיא חשה שכדאי להסתיר אותו. ובאמת המטפלות לא עודדו את הנגינה שלה לבד. הן שלחו אותה לרקוד במקום זאת ולהתחרות בענפי ספורט שונים. הילדים האחרים נהגו להתווכח איתה על טיב הקהילה והיא הרגישה לידם מכווצת. למעשה בדרך זו הם "גנבו" ממנה אנרגיה. אך היא הייתה בורחת אל שדות התירס הרחוקים ושם מנגנת את מנגינותיה. לאחר הנגינה הייתה יכולה לראות מראות מוזרים – היא ראתה הילות סביב הצמחים וסביב ידיה. היא ניסתה לחוש את ההילות וחשה את ידיה מתמלאות בתחושת חיות. היא שבה לנגן וראתה איך ההילות גדלות ונעשות צבעוניות יותר ככל שמנגינתה כנה יותר. כשחזרה אל חברת הילדים הם רצו בקרבתה. היא לא ידעה למה אבל הם התווכחו איתה בקולניות רבה יותר. התחכמו לה, ניסו לגרות אותה להתחרות בהם. כשהייתה חשה שוב בחוסר עניין הייתה חוזרת אל שדות התירס ומשיבה לעצמה את החיוניות.

היא הייתה נערה רגילה, לא יפה ביותר. אך כשחזרה מהשדות הבנים חשו משיכה גדולה אליה.

היא יכלה לראות את ההילה שלהם ולזהות מי מהם חושק בה. היא הייתה מתבוננת בהילה של עצמה כדאי לגלות מה ממלא אותה.

אך לילה אחד בחשכת הלילה נכנס אחד המבוגרים שכבר זמן רב ראה כי מריה מעניינת אותו וכי בקרבתה הוא חש התלהבות.

מריה ישנה ולכן לא הגנה על עצמה. לא אספר על אותו לילה נורא אך מריה לא ישנה יותר. לא באותו לילה וגם לא בלילות שלאחריו. היא הייתה שוכבת ספונה במיטתה ועיניה פקוחות לרווחה.

שאר הילדים לא הבחינו כי משהו התרחש אך הם איבדו בה עניין. היא כבר לא ריגשה אותם כמקודם.

מריה עצמה חשה כל כך חלשה שלא יכלה עוד ללכת אל השדות הרחוקים. היא לא רצתה לנגן וגם לא לרקוד.

המטפלות העבירו לה מסר ברור כי היא חייבת לחזור ולחייך והיא למדה להראות שמחה. שאר האנשים באי ממילא כבר לא יכלו לזהות את ההבדל בין שמחה אמיתית וכזו המתחזה לכך.

הדבר היחידי שמריה יכלה לחזור ולעשות היה לנקות את סביבתה. זה גרם לה להתלהבות ואפשר לה להשתיק את הכאב.

כשהזמן עבר חולשתה של מריה גדלה ואיתה גם העייפות והאדישות. היא לא זכרה את ההילות שראתה, היא גם לא זכרה מה באמת קרה בלילה ההוא. אבל היא הרגישה צורך גדול להתרחק. לבד בין שדות התירס החלה לגעת בעורה ולנסות וללטף את מכאוביה. לאט לאט הרגישה שהיא מתחזקת ושטקסים פרטיים אלו משיבים לה את החיוניות. אך כאשר הייתה בקרבת הילדים וניסתה ללבוש על פניה את מסכת החיוך והייתה נחלשת שוב. היא חזרה לשדה המרוחק וביצעה את טקסיה.

שוב ושוב יכלה לראות את ההתרוקנות שקוראת לה בבואה בחברה. היא לימדה את עצמה להיזכר בתחושת החיוניות שמילאה אותה גם תוך כדאי ויכוח. במצב כזה הייתה יוצאת ידה על העליונה.

אט אט היא יכלה לראות את ההילות סביב האחרים. וכך החלה לזהות מי ומה גורם לה לחולשה. אנשי האי חשו בכוחותיה וניסו לגנוב אותן בדרכים שידעו – הם האשימו אותה שאינה תואמת לנורמה ושאינה משתתפת מספיק בטקסים. הם קראו לה לחזור ולנגנן את המנגינות השמחות והעליזות שלמדה בילדותה.

בינתיים באי בקשו ההורים לגדל את ילדיהם בעצמם ובתי הילדים שבין השדות התרוקנו מתושביהם. ככל שעבר זמן הפסיקו לעבד את שדות התירס, המכונות כבר לא פעלו כמו פעם והם נזדקקו ל"דלק" ממקור אחר. תושבי האי איבדו עניין כמעט בכל דבר ומדי פעם כשמישהו מהם עוד הראה נוכחות רבה בטקסים הם היו מנסים אותו כמנהיג. הנשים היו עייפות ביותר ואיבדו את כוחן כך שגם בהן איבדו הגברים עניין. הגברים ניסו למצוא להם סיבות להתלהבות והיו יוצאים למלחמות בכדי להחזיר לעצמם את החיוניות. מי שהיה מנצח בקרבות רבים גם הוא נקרא לנסות את כוחו כמנהיג לקהילה אך בדרך כלל היה מתעייף או מאבד עניין. מדי פעם ניסו למצוא מקור פרנסה חדש אך היוזמות היו נקברות מתחת לעייפות הרבה של המבצעים. ענף אחד עוד היה פעיל – בתי הילדים. שמן של המטפלות שזכרו כיצד להפעיל ילדים ולגרום להם לשמחה יצא אל מרחוק. ילדים שלא נראו שמחים או היוו בעיה היו צריכים להסתיר זאת והמטפלות עודדו אותם להדחיק את עצבותם וללבוש את מסכת השמחה. בכל מקרה ההורים לא רצו לשמוע על בעיות כיוון שהדבר עורר בהם כאב ישן ואיתו כבדות רבה שפשטה בכל גופם. הם העדיפו שהמטפלות, כמו פעם, לא יספרו להם.

ומריה? מריה בגרה והמשיכה להתחזק. היא לא גלתה את סודה לאף אחד. היא גילתה שככל שעשתה את הטקסים המקודשים שלה ברכות ובעדינות כך גדלה ההילה שמסביבה והיא יכלה להיות יותר בחברת שאר התושבים. היא לא הסכימה לקשור קשרים עם אף גבר לאורך זמן וכך יצא שכאשר ילדה את בתה הבכורה איש לא ידע מי הוא אביה. שלא כמו שאר האמהות היא לא איבדה מחיוניותה. להיפך היא הרגישה נמרצת מאי פעם וידעה שסוף סוף תהיה לה בת ברית איתה תוכל לחלוק את סודותיה. כמה שנים לאחר מכן היא ילדה את ביתה השנייה. הנשים קנאו בה על חוזקה ועוצמתה אך כיוון שלא ידעו לקרוא לכך בשם ולא הבינו את מקור העוצמה נאלצו להישאר בקנאתם ולחכות אותה. הם עשו תחרויות בניהן מי מנקה כמוה, מי מלבישה את בנותיה כמוה ועוד. הגברים רצו בקרבתה אך הם לא יכלו לשלוט בה. הם מעולם לא הרגישו שכבשו את לבה. גם אלו איתם התייחדה ידעו שהיא לעולם לא תהיה שלהם. לא היה לה צורך בהם. היא ידעה לספק את עצמה ולהחזיר לעצמה את חיוניותה. הם ניסו ליצור איתה קשרים בכל דרך ולבסוף ביקשו ממנה להיות להם למנהיגה.

מריה הייתה יצירתית ויכלה ליזום ולקחת החלטות. היא ראתה דברים באופן צלול ובהיר ולכן יכלה להוביל את הקהילה ולקבוע נהלים שייטיבו עמה. אך התושבים חשו סלידה מהצלחתה. הם לא ידעו למה אך חשו התנגדות לכל רעיון ולכל דעה שהביעה לצד צמא אדיר שתתן להם פקודות. היא חשה שהיא מתרוקנת מבקשתם שתספק תשובות. אך היא ידעה להשיב לעצמה את כוחותיה. חלקת התירס הרחוקה המשיכה לצמוח ורק היא ידעה ללכת אל מעבר לשדות שיבשו ולהגיע אליה.

היא ניסתה ללמד אותם להחליט לעצמם, להחזיר אליהם את השאלות. היא ניסתה להנהיג אותם ללא פקודות. אך זה לא הלך. הם רצו את כוחה ועוצמתה, הם ניסו לשאוב זאת ממנה בכל דרך. וכשזה לא הלך חשו רצון עז להרוג אותה.

לבסוף הם סילקו אותה מתפקידה.

מריה התרחקה מהם. היא בנתה לה בית בשולי האי...כן ניחשתם נכון - ליד חלקת התירס הרחוקה - שם גידלה את בנותיה ולימדה אותן את סודותיה. מרחוק צפתה בחיי הקהילה של תושבי האי וכיצד הם נהיים עייפים יותר ויותר, יוזמות נקברו, חובות נערמו ואפילו המכונות המשוכללות שידעו ליצר נדמו. התושבים לא עזבו ולא שינו את דרכם הם התקהלו רק לשם ויכוחי סרק קולניים וחיכו למושיע.

מריה שהמשיכה לפתח את יכולותיה הייחודיות יכלה לראות את עתידם. באישון לילה התעוררה מחלום כשהיא רואה את האי טובע. היא ידעה כי תושבי האי לא ינסו להציל את עצמם. היא ידעה כי אין באפשרותה להתריע – הם לא ישמעו אותה. אז לימדה את בנותיה לשחות ויחד איתן שחתה אל היבשת הגדולה ומשם צפו שלושתן בשיטפון הגדול, הן ראו את האי שוקע אל שצף הגלים עם כל תושביו ושדותיו.