על הספר - מחשבות על יד החייםבתפריט זה תמצאו קורס וירטואלי בכירולוגיה. בכל נושא אביא דוגמאות ואיורים, חלקם הגדול מהספר שלי, "מחשבות על יד החיים". שאלות ייענו בשמחה בעמוד הפייסבוק שלי "כלים - לאבחון, לטיפול ולתרגול עצמי". המעונינים להעמיק בתחום זה מוזמנים להרשם בטופס שבתחתית הדף ואעביר להם מידע על מאמרים חדשים שאעלה, שיעורי וידיאו ועוד.

כאן אלמד את מפת היד וקריאתה. השיטה שלי היא הוליסטית – אין תחום בחיים שאינו מדובר בקורס, בידיים ניתן לראות הכול בהתאם להתמחות המאבחן. האבחון פתוח – לא צריך לזכור את המשמעויות של הצורות השונות של היד הקווים או הגבעות – צריך להבין אותן – מי שמבין לא ישכח לעולם. לימוד המפה הבסיסית ודרכה את כל הסימנים מאפשר גמישות באבחון ובהבחנות, מאפשר לתלמיד לצאת לדרכו המקצועית כשהוא מצויד בכלים להבין כל סימן גם אם מעולם לא ראה אותו קודם.

החומר יועבר בסיוע שקופיות ואמצעים ממוחשבים, חלק מהשיעורים יועברו בוידאו ולכל שיעור יהיה גם חומר כתוב להרחבה והעמקה בתחומים המדוברים בו.

בעיקרן של תורות שונות נוכל למצוא את החלוקה לשלושת העולמות. בספר בראשית כתוב: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א'). זהו הפירוד הראשון לשני עולמות בסיסיים, האחד הוא עולם האידיאות והמחשבות, עולם שכולו רעיון, והשני, עולם שכולו חומר. בפילוסופיה הסינית זהו הפירוד בין היין והיאנג. בסיפור בריאת העולם כתוב: "ויצור ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז'). האדם, נפש חיה הוא, איחוד של שני עולמות. הוא מיוצר מחומר, אך יש בתוכו נשמת חיים שהיא יסוד שמימי. בפילוסופיה הסינית מתארים את השמים והאדמה כיוצרים את האדם. האדם נתפס כציר המקשר בין השמים לאדמה. הוא נברא על-ידי השמים והאדמה, והוא התצוגה של השילוב ביניהם. שלושת העולמות – שמים-אדם-אדמה – נמצאים בכל אחד מאיתנו. ניתן לראות בתוך האדם את השילוב העדין בין שלושתם, אך ניתן גם לראות כל אחד מהם בנפרד. דרך טובה להבין את החלוקה היא למתוח קו דמיוני בגוף אנוש, לפי שלושת העולמות, ובאמצעות החלוקה הנוצרת להכיר את התיפקוד של כל אחד מהם בהוויה האנושית.

עולם האדמה מתייחס לפלג הגוף התחתון – הרגליים והאגן. הרגליים הולכות, ומחברות לאדמה ובכך מאפשרות את היציבות מחד, והתנועה מאידך. לעולם זה נשייך את הגוף ותחושותיו, ואת החיבור לצרכים הבסיסיים הלוא הם אוכל, קורת-גג ומין. עולם זה מסומל באלכימיה בצלב המתאר את כללי החומר – הזמן והמרחב. לכאן נשייך גם את האגן ואברי המין שגם הם בחלק התחתון, אף-על-פי שכאשר אשה הרה, רחמה, המקום שבו גדל העובר, נמצא בפלג הגוף האמצעי. כל עוד יצירת החיים היא בגדר פוטנציאל, האברים החיוניים לשם כך הם בעולם האדמה. עולם האדמה משמעו החיבור לצרכי הקיום הבסיסיים, ובמובן רחב יותר לטבע. חוקי האדמה הם חוקים של הפכים, של כללים ושל יוצאים מהכלל. מרגע היוולדנו מתחילים למות תאים בגופנו. התחדשות של דבר-מה בטבע תבוא תמיד על חשבון דבר אחר, המוות והחיים שזורים זה בזה. בידיים, באזור שמבטא את הקשר עם האדמה יש גם התחברות לחוקים אלו, לניגודים, להסתגלות וליצירה של שינויים, הצפויים והלא-צפויים.

העולם האמצעי, עולם האדם, מתייחס לאברי הבטן. כל אותם אברים רכים ורגישים שיוצרים ומפרקים את החומרים לתאים. קשריהם עם החוץ נעשים דרך שני העולמות האחרים, וכשלעצמם הם מכונסים בצפק הבטן. אברים אלה רגישים וחשופים לפגיעה. עולם האדם מקביל לחלק הרגשי. זהו המקום שבו פוגשים את החברה ומגיבים לה, מסננים אירועים ומעכלים אותם. עולם זה מסומל במחשבה ההרמטית, היא האלכימיה, כעיגול שלם, ובו שוכן ה"ניצוץ האלוהי". הרגש אינו מחשבה שהרי המחשבה קיימת בשכל. הוא אינו תחושה שהרי תחושות נובעות מהגוף. הרגש הוא שילוב בין השניים, התחושה והמחשבה, ועם זאת אף לא אחד מהם, והרי זה מתאים לכל שאר האפיונים שציינתי ביחס לעולם האמצעי: אם נתייחס אליו בהשאלה מעולם העצים כגזע, או מגופנו כבטן, או מהקוסמוס כאדם אשר ייעודו לקשר בין שמים וארץ – בכל מקרה חלק זה מביא את השילוב בין עליונים לתחתונים, אחראי על הקשר ביניהם ועל זרימת חומרים ביניהם. בכל מקרה הוא פתוח אל החוץ דרך שני החלקים האחרים אך במהותו הוא חשוף יותר מהם לפגיעה.

פלג הגוף העליון, שייך לעולם השכלי ולפעילויות האינטלקטואליות. כאן נחפש את מרכז הבקרה – השכל, כאן נמצא את הפנים, הקולטות והמשדרות, את הכתפיים, הצוואר והעורף. זהו החלק שקולט את האינפורמציה, באמצעות החושים והפתחים העליונים. חלק זה מעביר את התקשורת העדינה דרך הפה, וזהו גם החלק שמביא חיים: אוויר, מזון ורשמים – אל הגוף. בפילוסופיה הסינית מקשרים לכאן את הלב והריאות – שמייצגים את התודעה השקטה, החשיבה ההכרתית, החוקים והאינטראקציה המילולית. סימנו באלכימיה הוא חצי עיגול הפונה אל השמים. ניתן לפרשו כאות תחינה, או כאות קליטה, שכן הוא סופג מהשמים את טובם. הוא מזכיר תנוחת תפילה, כאשר ידי המתפלל פרושות לשמים, אם בתביעה, אם בקבלה, ואם בכניעה.